<h1>קונטרס הראיות לריא"ז — ראיה ט"ז</h1>
<h2>דף יז.</h2>
היה חייב לחברו שבועה ואמ' נשבעתי והעדים מעידים. פי' המורה שנתחייב שבועה בב"ד דכיון דתבעוה בעדים לקיים דב' ב"ד ולא אבה להשבע ואח"כ אמ' נשבעתי אי' נאמן לומ' קיימתי אחרי כן. וזה הפתרון דחוק בעיני, שהרי גבי פרעון אם תבעו בפני עדים ולא אבה לפורעו כלום הוחזק כפרן בכך בעבור שלא אבה לפורעו דילמ' אישתמוטי קא מישתמיט, ולא אמרי' הוחזק כפרן אלא כשהעדי' מכחישי' אותו בהדיא, שאו' לו מה שאתה או' שפרעתו ביום פ' שקר אתה אומ', כי ביום פ' עמנו היית במקום פ', או עמנו היה המלוה, והם ה"נ גבי שבועה כגון שהעדי' מחזיקי' אותו כפרן בהדיא ואומ' לו שקר אתה אומ' כי ביום פ' לא נשבעת לו, או שהן אומרים לו מעת שיצאת מב"ד היינו עמך ולא פרעת לו, או לא נשבעת לו, והיינו דקאמ' והעדי' מעידים שלא פרע, או שלא נשבע, שהן מעידי' על דבר ברור, אבל אם הם אומרי' שתבעו פרעון ולא אבה לישבע לו לא הוחזק כפרן בכך, שעשוי אדם להשמיט מהפרעון ומהשבועה לפרקי', אבל מ"מ לא טען טענת שקר לומ' פרעתי או נשבעתי ואי' זה כפרן, וכשחייב הוא עצמו שבועה, אע"פ שטען נשבעתי ועדי' מעידי' אותו שלא נשבע ושקר טען, לא הוחזק כפרן בכך, כיון דלא נתחייב ע"פ ב"ד אין זה כפריות, דעביד (אניש) [אינשי] דשקרי, ואמ' לדחותו מעליו במה שלא חייבוהו ב"ד, ולא הוחזק כפרן כשכופר במה שחייבוהו ב"ד, וכדאמרי' נמי לעיל כשאמרו לו ב"ד חייב אתה ליתן לו, דאע"ג דאמ' (לא) פרעתי לא הוחזק כפרן שדרך השמטה אמ' דבריו, וה"נ כשאמ' נשבעתי עשוי הוא להשמט בכך במה שלא חייבוהו ב"ד ולא חשיבא כפירתו כפירה, ואם יאמר אחר מכן נשבעתי נאמן. א"נ יש לפרש עביד איניש דמיקרי ואמ' מילתא יתירתא להפיס דעת חברו ולחייב עצמו במה שאי' ב"ד מחייבי' אותו, ואם רצה לחזור בו הרשות בידו, ולשון א' נר' יותר. ועיי' מ"ש לקמ' בפ' המפקיד גבי חזרת השומר. וזה שנתחייב שבועה בב"ד, צריך לפ' כגון שנאותו שניהם לישבע לו חוץ לב"ד לזמן שקבעו ביניה', שא"ל היאך יכול לומר נשבעתי, והרי שבועת הדייני' בפני ב"ד, ואם נשבע לו חוץ לב"ד לא נפטר באותה... דמוקמי [דכתוב בו הנפק אז לא חיישינן שמא] כתב ללוות ולא לוה, אבל רב כהנא סבר אם [אין הלוה מודה חיישינן] לפריעה בת יומא, ור' יוחנן לא אמר אלא כשחייב מודה ואף על פי שאי' כתוב [בו הנפק, כיון שהלוה] מודה אין צורך להנפק. ורבי' שמשון זצ"ל פי' דהאי דנקט הנפק לרב כהנא משום רבותא נקט ליה, דאע"ג דקי"ל דלוה בו ואיכא למיחש שמא פרעו ורוצה ללות בו פעם שנייה אפ"ה לא חיישי' כדמפר' ואזיל. וזה אין נ"ל דהא מפ' בהדיא במילתיה דר' יוחנן דהאי דנקט הנפק כי היכי דלא ניחו' שמא כת' ללוות ולא לוה, ודוקא נקט הנפק. אבל צריך לפ' דר' אסי הוא דמוקי למילתי' דר' יוחנן בהכי, אבל רב כהנא מפ' מילתי' דר' יוחנן כשחייב מודה, ואע"פ שאי' כתוב בו הנפק. ונ"ל דהלכה כרב כהנא דסתם תלמודא מקש' ומתרץ אליבא דידיה. ומז"ה הארי' בזה דברי' במהדור' קמא, ובסו' דבריו כתב דרב כהנא נמי דוקא כת' ביה הנפק קאמר דאי לא כת' ביה הנפק פסול, דשמא נכתב השטר הזה בלא המלוה כדאמרן לעי' [י"ג ע"א] דילמא איקרי וכתוב, ואף על גב דגבי לקוחות ליכא למיחש דילמא טריף להו שלא כדין דהא בו ביום כת' זמנו והוא מודה, מיהו שטר דגופיה פסול משום דנכתב בלא מלוה, והואי' ואי' רשאי לכתבו בלא מלוה פסול הוא, וכשגובה בו שלא כדין גובה בו דהואיל והוא פסול הוי כמלוה ע"פ, וזה נר' בעיני דוחק גדול דהא אמרי' בסמוך דמתני' דמוצא ש"ח אוקימנא כשחייב מודה ומשום שמ' כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי (ל"ח), אבל אם לוה בניסן עצמו אע"ג דאיקרו וכתוב שלא בפני המלוה כדאמרי' לעיל לא מפסי' האי שטרא בהכי דלא טריף לקוחות שלא כדין, דאי חיישי' להכי כדכת' מר אע"פ שכתב נמי הנפק ניחוש שמא כתבוהו שלא בפני המלוה ונתנוהו למלוה לכתוב בו הנפק, אלא ודאי אע"פ שלא כתבוהו שלא בפני המלוה כיון שאין הקדמ' אין בו שום פסלות בין יש בו הנפק בין אין בו הנפק, ולא נקט הנפק אלא לר' אסי כדפירי'.
<h2>דף יז:</h2>
הדר אמ' אביי לאו מילתא היא דאמרי'. פי' לאו מילתא היא דאמרי שאין האשה גובה כתובה אלא בכתובתה או בגיטה, דא"כ אלמנה מהאירוסי' דאי' בידה לא גט ולא כתובה במאי גביא. דבשלמ' אלמנה מהנשואי' מצית למימ' דלא גביא אלא בכתובתה וגרושה (מהגרושי') [מהאירוסין] נמי גביא בגטה אלא אלמנה מהאירוסי' במאי גביא, וא"כ מה הועילו חכמי' בתקנתם שתקנו כתובה לארוסה. ואקשי מר קשישא היא גובה מנ"ל דילמא לעולם אשה לא גביא אלא או בגטה או בכתובתה, ואלמנה מן האירוסי' דאי' לה לא גט ולא כתובה לא תקינו לה רבנן למגבי, ולא תקינו כתובה לארוסה אלא בגרושה דגובה בגיטה, כדמוכח בקדושי' [ס"ה ע"א] מההיא דרב דאמר אם נתן גט עצמו כופין אותו ליתן כתובה ומפיק, אלא אביי מגופה דמתני' הדר ביה, דמאלמנה מהאירוסי' לא מצי למילף דמצי לדחויי מיהו כיון דמפיק דאביי מגופה דמתני' הדר ביה א"כ אלמנה מהאירוסי' יכולה לגבות בלא [כתובה].
<h2>דף יח:</h2>
[כל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר. כתב המורה כל מילתא דאתא לב"ד לקיים דליכא למיחש] נמלך עליה שלא ליתנם, וכל זה דוחק נר' בעיני דלא [רצה] להביא ראיה אלא דלא חיישי' לב' שוירי. והנכון בעיני לפ' שזה הגט לא היה בו שום קיום, ומיד הבעל נפל מבית דינו של רב הונא שהוצרך לבא שם לשום ענין, וכדאמ' לקמ' [י"ח ע"ב] ברבה ב"ב חנה דאירכס ליה גיטא בי מדרשא, והבעל היה תובע זה הגט לגרש את אשתו, ואמ' רב הונא דחיישי' שמא מאחר נפל ולשם אחר נכתב ששמו כשמו של זה, והביא לו רבה ראיה דהכא דלא הוחזקו לא חיישי' שמא היה של אחר נפל, דהא תנן וכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר, ואוקימנא בשטרי חליטתה ואדרכתא דלא חיישי' בהו לפרעו', ואם איתא נהי דלא חיישי' בהו לפירעון, ניחוש שמא מאחר נפלו ששמו כשמו של זה ושל אותו הם ולא של זה, אלא ודאי לא חיישי' לב' יוסף ב"ש אם לא הוחזקו, ה"נ גבי גט כיון שזו בעליו ולשמו נכתב אי' לחוש שמא יש אחד ששמו כשמו וממנו נפל, ולקמ' [כ' ע"ב] מקשה לרבה היכי פשיט איסורא מממונא, ומהדר דבמתני' נמי שטרי חליצה תנן, שהם איסורי ולא חיישי' בהו שמא מאשה אחרת נפלו ששמה כשמו של זו וזו לא חלצה מעולם, והם ה"נ גבי גט לא חיישי' שמא מאחר נפלו ששמו כשמו של זה.
<h2>דף מג:</h2>
א"ל הכי אמ' ר' יוחנן הלכה כר"ע לעולם, מאי לעולם אמ' רב אשי שלא תאמ' וכו'. הקשה מז"ה דהיכי מצי' למימ' דקסבר ר' יוחנן הלכה כר"ע והא אמרי' בפ' הגוזל עצים [ב"ק צ"ג ע"ב] ור' יוחנן אמ' לדעת מני' פוטרה, שלא לדעת אפי' מני' אי' צריך, ומוקמי' התם מילתי' דר' יוחנן כר' ישמעאל ולא כר"ע, והיכי אמ' הכא לאפוקי מדר' ישמעאל וסבר כר"ע, ותירץ דהא דאמ' רב אשי (אנא') [אי נמי] דהדרא לדוכתא לאפוקי מדר' ישמעאל סב' בעלמ' אמ' דמצי' לפרושי מילת' דר' יעקב בר אידי דאמ' הכי א"ר יוחנן הלכה כר"ע לעולם בהכי, ולית ליה לר' יעקב בר אידי מאי דא"ר יוחנן לעי' בפ' הגוזל ומאכי' כמו שפי' מז"ה הכל בפסקיו, וזה דוחק גדול דכיון דלא ס"ל לר' (יהודה) [ישמעאל] דכי היכי מוקי רב אשי מילתי' דר' יעקב בר אידי דאמ' משום ר' יוחנן במילתי' דלא ס"ל דר' יוחנן, ומי הביאו לזה דוחק הגדול הא סגי ליה בתירוצא קמא ומה להו לומ' עוד א"נ דאהדרה לדוכתה ולפ' משמי' דר' יוחנן מילתא דלא ס"ל לר' יוחנן, גם רבי' שמשון הקשה בתוספו' דר' יוחנן אדר' יוחנן והניחה בקושיא, ונ"ל דכד מעיינת בה שפי' לא קשיא ולא מידי, דהתם בפ' הגוזל ומאכיל אמרי' דבתרתי פליגי ר' עקיבא ור' ישמעאל פליגי בגונב סלע מן הכיס לדעת ובפלוגתא דרב ושמואל, ופליגי בגונב טלה מן העדר שלא לדעת ובפלוגתא דר יוחנן ורב חסדא, ומה דמוקמי' התם ר' יוחנן כר' ישמעאל כשלא לדעת הוא דבגניבה שלא לדעת ודאי סבר ר' יוחנן כר' ישמעאל, אבל בגניבה לדעת כר"ע ס"ל דהא קאמ' התם לדעת מניין פוטר, ומניין נמי אית ביה דעת בעלי', ומאי דמפרשי' הכא מילת' דר' יוחנן לאפוקי מדר' ישמעאל בגניבה לדעת אמרי' הכי, דע"כ הכא בגניבה לדעת עסקי' דהא א"ר יוחנן הלכה כר"ע דקאמ' כשעת התביעה, ועלה קאמ' דלעולם משלם כשעת תביעה ואע"ג דאהדרה לדוכתא אחר התביעה, וכיון דאיכא תביעת בעלים ודאי איכא דעת בעלים, ומ"ה אי אהדרה לדוכתה בלא דעת בעלים ואח"כ נאנסה חייב באונסי' דלא נפט' בחזרה זו דכיון דידעו הבעלי' בגזלתה ותבעוהו בב"ד צריכי' שידעו בחזרתה, והאי דקאמ' לאפוקי מדר' ישמעאל, רבותא אמ' אפי' את"ל דפליג ר' ישמעאל בגונב סלע מן הכיס, ואמ' ואע"פ שגנב לדעת אינו צריך שום דעת בחזרה ואפי' מנין אינו צריך, כגון שאי' ממשמש בכיסו או שהיה בכיסו מעות אחרים דאי' מרגיש בחזרתה כלל כדאמרי' התם, אפ"ה לא קי"ל בהא כר' ישמעאל אלא כר"ע דבעי דעת בעלי', והה"נ דמצי למימ' כר' ישמעאל בעי מינה מנין בחזרת', ולגבי סלע מן הכיס נמי מ"ה פטר ר' ישמעאל לפי שאדם עשוי למשמש בכיסו וא"כ היינו כר' יוחנן דאמ' לדעת מניין פוטר והיכי קאמ' לאפוקי מדר' ישמעאל, ובודאי לפי מה שפי' המורה בפ' הגוזל [ב"ק קי"ח ע"ב] אין תירוץ לקושיא זו, שהמורה מפ' שם כי פלוגתייהו בשומ' שגנב מרשותו דסביר' להו כרב חסדא דאמ' התם שלא לדעת צריך דעת מ"ה אר"ע צריכי' דעת בעלי', דסובר שומ' שגנב מרשותו כלתה שמירתו ולא סגי בדעת שומ' ברשות בעלי' קאי, ולפי זה נר' דר' יוחנן לא קאי כר"ע דר' יוחנן סבר שלא לדעת אפי' מנין אי' צריך ולר"ע צרי' דעת והכא מוקמי' ר' יוחנן כר"ע, אלא לפי מה שפי' רבי' יצחק בפסקיו לא קשיא ולא מידי שהוא מפ' טע' דר"ע דאמ' כלתה שמירתו ומצרי' דעת בעלי', לאו משום דלא סגי בדעת שומ' בלחוד, אלא משום דאין כאן חזרה כלל דכיון דגנב מרשותו בין טלה מהעדר, ובין סלע מן הכיס, ובין חבית נמי ממקומ' כלתה שמירתו ואי' רשותו רשות בעלי', וכשמחזיר הדבר למקומו אין זו חזרה כל עיקר ומי שיודע לבעלי' אם הם מתרצי' בחזרה זו, ואפי' ר' יוחנן מודה בהא דאע"ג דלא בעי' דעת בעלי' חזרה מיהא בעי', וזו אינה חזרה שאי' מחזיר ברשות הבעלים, וחלוקה זו דשומ' אינה דומה לחלוקה דר' יוחנן ורב חסדא כלל, והתם ודאי קי"ל במטלטלי' כר' יוחנן דשלא לדעת אפי' מנין אין צריכי' שהרי הוא מוחזר לרשות בעלי', אבל שומ' שאין מוחזר לרשות בעלי' אלא לרשותו אין חזרתו חזרה משום דכלתה שמירתו ואי' רשותו רשות בעלי', אלא אם החזי' שאם מדעת בעלי' והם מתרצי' בדבר ובהא ודאי קאי ר' יוחנן כר"ע, ואמ' לאפוקי מדר' ישמעאל דאמ' לא כלתה שמירתו ומשום חזרתו חזרה וכך היא שיטת רבי' יצחק ז"ל בפסקיו, ומז"ה כת' עליו דקשיא דידיה אדידיה דהתם פסק כר' יוחנן דקאי כר' ישמעאל והכא פסק כר' יוחנן דאמ' לאפוקי מדר' ישמעאל, וכמדומה אני שלא עיין מז"ה ודקדק בדב' רבי' יצחק מתחלה ועד סוף אלא נטה אחר שיטת המורה ונתקש' בדבר והוצרך להדחק מאד.
הגביהה ונטל ממנה רביעי' ונשברה משלם את כלה. פי' נשברה ע"כ לאחר שהניח' קאמ' דאי בהגבהתו מאי איריא הגבהה אפי' נטה אותה נמי הרי נשברה תוך ידו ובפשיעתו נשברה, וכבר תנן לעי' [מ' ע"ב] אם מתוך ידו נשברה לצורכו חייב, אלא ודאי מאי דמפליג הכא בין אם הגביהה בין אם לא הגביהה כשנשברה לאחר שהניחה קאמ', וא"כ כי הגביהה נמי אמאי משלם את כלה לפטר בהשבתה, וי"ל דהך מתני' ר"ע היא דסבר לא מפטר בהשבתה משום דבעי' דעת בעלי' כדאמרי' לעיל [מ"א ע"א]. א"נ י"ל דאפי' לר"י נמי ע"כ לא קאמ' דמיפטר בהשבתה שם אלא כשמתכוין להניחה לצורך הבעלי' ועביד השבה, אבל אם הגביהה לצורכו והניחה לצורכו לא מקרי השבה דאפי' לר' ישמעאל חייב באונסי' ואפי' אם נשברה לאחר מכן.
<h2>דף ס.</h2>
הא מני ר' אחא היא, דתניא ר' אחא מתיר בדבר הנטעם. פי' (אלא) [אלו] שהיו מערבי' אפי' שלא בין הגתות היו סומכים על ר' אחא שהיה מתיר לערב בדבר הנטעם שהלקוחו' טועמי' אותו קוני' אותו, כפי מה שהוא ואי' בזה שום טעות, ואי' לפ' הא מני על מתני' דהא במתני' תלי טעמא מפני שמשביחו, ור' אחא תלי טעמ' מפני שהוא דבר הנטעם ואע"פ שאינו משביחו, הואיל והוא בודק אותו בטעמו הרי הוא כאלו הודיעו ואי' בזה טעות ואונאה, ויש ספרי' שכתו' בהם אינהו דעבדי כר' אחא דאפי' שלא בין הגתות מותר לערב שהלוקח מכי' אותו בטעמו, ומאי דתנן במתני' מפני שמשביחו, וכן מאי דתנן בסיפא ובלבד שלא יתכוין לערב, כל זה הוא דלא כר' אחא, דר' אחא שרי כל דבר הנטעם שכפי מה שרואה טעמו כך קונה אותו בין אם נתערב בין הגתות בין אם נתערב שלא בין הגתות, מיהו מים ביין (הוה) ודאי היה אוסר ר' אחא לערב שזהו כעין סבאך מהול במים, שמוכר המים בחזקת היין ופעמי' שאין מכירו שמערב בו דבר מועט וזהו גניבות דעת גמור, דאפי' לגוי אסור לעשות כך כדאמרי' בפ' גיד הנשה [חולין צ"ד ע"א] שאסור למכור לו יין מזוג בחזקת חי, אך אם היה המזוג שלו נכר כההוא דרבא דנכר כדאמרי' לקמ' והיינו דבר הנטעם, וכך היה מודה ר' אחא שאסור לערב פירו' בפירו' משום דלאו דבר הנטעם הוא ומערב הרעות ביפות ומוכר הכל בחזקת יפות, אבל לבור הגריסי' היה מתיר ר' אחא מפני שהוא דבר הנר' כדאמרי' לקמ' ומכיר הלוקח כמה עלוי יש בהן מפני הפסולת שברר מהן ואי' בזה שום גניבות דעת ואי' דומה למערב פירות רעות ביפות דהתם לאו דבר הנטעם הוא ולא דבר הנר' שאי' הפירות הרעות נכרות בין היפות כ"כ לפי שהרעות מועטות ונבלעו בין היפות והלכה כר' אחא דהא מוקי לקמ' וחכמי' מתירים כר' אחא ודמה למחלוקת ואח"כ סתם.
<h2>דף עג.</h2>
אמ' להו שמואל להנהו דשבשו שיבשי סייעו וכו' בארעא כי היכי דקנה לכל גופא דארעא. מז"ה מפ' לה כההיא דלקמ' דנטרי בגי', שהיו מאחרי' לתת להם שכרם ואמ' להם רבא שיסייעו בגרנות כדי שימשך שכירותן, גם אלה היו פועלי' השומרי' את הכרמים ואמ' להם שיסייעו בקרקע כדי שימשך בשכירותן כמ"ש בפסקיו, ולשון הספרים אי' מוכיח כן, שהרי בהנהו דנטרי באגי אומ' הפיכו בבי דרי כי היכי דנמשך שכירות דידכו, והכא אמ' הפיכו בארעא כי היכי דתקני לכו גופא דארעא ואי' דומה זה לזה, ועוד דהתם קאמ' השכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וההיא שעתא אוזולי הוא דקא מוזלי גבייהו, והכא לא קאמ' הכי, ואף בספרי' שכתו' פי' שכירות אינה משתלמ' אלא לבסוף אי' מלשו' הגיר' אלא פי' הוא כתוב בספרי' שהוא פי' אחרוני' שלא נתיישבו בדבר, ור"ח ז"ל פי' שיבשי שיבשי נותני' מעות עכשיו וקוני' הזמורות של כרם בפחות מזה ששוי' בעת זמירת הכרמי', וזה נ"ל פי' נכון, ומ"ה קאמ' סייעו והפיכו בארעא כי היכי דתקני לכו גופא דארעא שנר' כאלו הקרקע קנויה להם באריס' ובעבור זה מוותרי' להם מן הזמורות.
<h2>דף עג:</h2>
רב מרי בר רחל משכן וכו', עד השתא כדיניכם עביד' לך דכמה דלא מסלקי בזוזי לא שקלי אגר ביתא. יש לדקדק מכאן מדקאמר מרי בדינהו קא"ל ואפ"ה ה"ק האי דלא אייתי ליה למר אגר ביתא עד האידנא דסתם משכונתא שתא, ולא הוה מצי גוי מסליק לי, כל כמה דלא מצי מסליק ליה אפי' בישראל נמי אכיל אגר ביתא, ואפי' בשכר בית נמי שהוא קצוב דכיון דלא מצי מסלק ליה כמכורה היא אצלו ואי' כאן אסור רבית כדאמרי' נמי לעיל.
<h2>דף קטו.</h2>
אלמנה בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה שנא' [דברים כ"ד] ולא תחבול בגד אלמנה. נ"ל דדוקא בגד אלמנה אסרה תורה שהוא חייב להשיב לה אם היא ענייה, כדכתי' [שם] ושכב בשלמתו וברכך ומ"ה קאמ' ר"ש דוקא בענייה אמרה תורה מפני שאת[ה חייב להחזיר לה, ור' יהודה] אומ' בין ענייה בין עשירה וגזרת מלך היא, מיהו בעשירה נמי בגד אמרה [תורה] אבל שאר כליה כגון אם היו לה כוסות של כסף וכיוצא בהן מותר למשכנה שלא [אסרה תורה אלא בגד] ואי' שאר כלי' בכלל בגד, ומתני' נמי דתנן אי' ממשכני' אותה סתם קא מפ' בסיפא [בגד אלמנה], וכן מותר למשכן בהמותיה דאטו אם היא אלמנה שיש לה צאן ובקר לרוב אוכלי' לא [נחבול אותה] א"כ מעולם לא תפרע שום חוב, אלא ודאי לא אמרה תורה אלא בגדי לבישתה ומצעותיה [וכיוצא בהן] וזה ודאי אסור למשכנה בין בביתה בין חוץ לביתה, בין שכר כתף בין שכר פונדק דסתם [כתיב לא תחבול] ולא כתי' בה לא בית ולא מלוה כדכתי' גבי לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו דכתי' התם ביתו ומשאת מאומה דמשמ' מלוה ולפי' מעטנו ביתו של ערב ושכר כתף ושכר פונדק, אבל באלמנה וכלי' שעושים בהם אוכל נפש סתם כתיב ל"ש בבית ול"ש בחוץ, ל"ש משום ערבות ול"ש משום שכירות, מיהו דוקא בגד אבל בשאר כלי', או אפי' בגדי' שיש לה משכונות מהגוים שאינם בגדי לבישתה ולא מצעה צריכי' לה לא קרי' בהו בגד אלמנה, דלא משמ' בגד אלמנה אלא בגדי' הצריכים לה. ורבי' משה ז"ל כת' בפ"ג דה' מלוה [ה"א] אלמנה בין היא ענייה בין היא עשירה אין ממשכני' אותה לא בשעת הלואה ולא ע"פ ב"ד שנא' לא תחבול בגד אלמנה, ועוד כת' [שם ה"ב] וכן המלוה את חבירו בין שהלוהו על המשכון בין שמשכנו אחר הלואה בידו [או] ע"פ ב"ד לא יחבול כלי' שיעשה בהם אוכל נפש כגון ריחים והערבות של עץ והיורות שמבשלין בהם וסכיני' של טבח וכיוצא בהם שנא' כי נפש הוא חובל, הנה סובר ר"מ דבגד אלמנה וגם כלי' שעושי' בהם אוכל נפש שאסרה תורה בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה אסור, גם משמ' מדבריו דכלים שעושי' בהם אוכל נפש הם דוקא שעושי' בהם מאכלים, וכל אלו הסברות אינם לא ע"פ המקרא ולא ע"פ התלמוד שהרי המקרא כתו' בפרשת כי תצא [דברים כ"ד] לא תטה משפט גר יתום ולא תחבול בגד אלמנה, ולפי המקרא משמ' דלב"ד קא מזהר רחמנא שאין ממשכני' אלא [שלא] בשעת הלואה, וכן לא יחבול רחים הכתוב באותו הענין, ולשון חבלה משמע שלא בשעת הלואה דהכי כתי' קרא נמי בפ' אלה המשפטי' [שמות כ"ב] אם חבול תחבול שלמת רעך עד בוא השמש תשיבנו לו, וההוא ע"כ שלא בשעת הלואה כדמפ' תלמוד דידן בהדיא [קי"ד ע"ב], וכלן לשון חבלה היה אח' כן ושלא בשעת הלואה הן כלן, ועוד דר"ש מפ' טעמ' דבגד אלמנה מפני שחייב להחזיר לה ומשיאה ש"ר בשכנותה, וע"כ אי' חייב להחזיר אלא כשמשכן שלא בשעת הלואה א"כ לא תחבול בגד אלמנה שלא בשעת הלואה הוא כשחייבתו תורה להחזיר, ור' יהודה לא פליג על ר"ש אלא משום דלא דריש טעמי' דקרא, אבל מ"מ משמעות לא תחבול בין למר ובין למר אחד הוא, ועוד אמרי' בגמ' [קי"ג ע"א] לא תחבול רחים ורכב הא דברים אחרים חבול לא תחבול בגד אלמנה הא של אחרים חבול, הא מני אילימא ב"ח של אחרים חבול והא כתיב לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו אלא לאו לשליח ב"ד, ואם איתא כרבי' משה היה לו להעמיד המקרא במשכנו בשעת הלואתו ובעבור זה אומ' הא של אחרים חבול שלא נאמ' לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו אלא שלא בשעת הלואתו, ועוד היאך יתכן לפ' כלל לא תחבול בגד אלמנה ולא יחבול רחים ורכב בשעת הלואתו והא קי"ל [נ"א ע"א] המתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים, וא"כ אפי' משכנו [דבר שהוא עושה אוכל נפש הרי] הוא נותן לו מדעתו ומרצונו מותר, שאדם רשאי לעשות על מעו' [מה שהוא רוצה, ובשעת] הלואתו דבודאי מרצונו נותן לו שזה נותן לו מעותיו וזה [נותן לו משכונו וכמו] שיכול למכרו כך יכול למשכנו לו, ובודאי אין מעמד למה שאמ' [לא יחבול] כלים שעושים בהם אוכל נפש דוקא מאכל, גם זה לא יתכן, דהא אמרי' [תניא כוותיה דר'] יהודה חבל זוג של ספרים וצמד של פרות וכו', ואפי' אם נדחק לפ' צמד של פרות חורשות שהעסק שלהן הוא בחריש ובזריעה שהוא דוקא מאכל, בזוג של ספרים אין [לפרש] אלא דבר שמשתכר בו יקרא דבר שעושי' בו אוכל נפש, וקרי' ביה כי נפש הוא חובל [ובפרק אין] בין המודר [נדרים ל"ב ע"ב] נמי אמרי' דכל כלי' שמשכירי' בהם כיוצא בהם הן דומי' לכלי' שעושים בהן אוכל נפש, ור"ח ז"ל גורס בברייתא דלעיל לא ימשכנו דברים שעושים בהם חיי נפש.
<h2>דף קטו:</h2>
אביי אמ' לך אנא דאמרי אפי' לרב הונא. פי' לאו למימ' דס"ל לאביי כרב הונא דהא אביי אמ' בהדיא אין לוקין על [לאו] שבכללות, וה"נ אמרי' בפ' כל שעה [פסחים מ"א ע"ב] גבי נזיר דכתי' ביה [במדבר ו'] מכל אשר יעשה מגפן היין, א"כ אביי לית ליה דרב הונא דאמ' לוקה שלש, ומאי דאמ' אביי אנא דאמרי אפי' לרב הונא כלומ' דרב הונא מודה לדב' אביי בנא ומבושל דאי' לוקה אלא ב' דאיכא למימ' כי אם צלי אש לדרשא אחרינא אתא, משום דאמ' תלמוד' לימא אביי דאמ' כרב יהודה ורבא דאמ' כרב הונא בא לדחות ולומר דמצי למימ' דרב הונא מודה לדב' אביי, ומיהו אביי ודאי לא ס"ל כרב הונא, ואע"ג דקרי אביי לאו דכי נפש הוא חובל לאו שבכללות לאו דלא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו לא הוי לאו שבכללות דהתם ביאת ביתו אסרה תורה, ולאו דביאה מיוחד הוא כשאר לאוי' שבתורה, אבל לאו דכי נפש הוא חובל הוא כולל כל כלים שעושי' בהם אוכל נפש.
<h2>דף קטז.</h2>
תניא כוותי' דרב יהודה חבל זוג ספרים וצמד פרות חייב שתים. לפי מה שפי' המורה החיוב זה מכי נפש הוא חובל ואפי' רב הונא מודה בה ואין כאן משום רחים ורכב כלל, יש להקשות דא"כ אמאי אמ' רב הונא ברחים ורכב לוקה שלש ילקה ד' דעל כל א' וא' יש בו לאו דכי נפש הוא חובל בפני עצמו, וכן רבא נמי דאמ' בנא ומבושל לוקה ג' ילקה ד', אלא ודאי דכי נפש הוא חובל אינו מתחלק על כל כלי וכלי בפני עצמו אלא לאו א' הוא אפי' על הרבה כלי', ומה שמחייב על זוג של ספרים וצמד של פרות שתים בלאוין של רחים ורכב הם שאנו מדמי' כל שני כלים אע"פ שעושי' מלאכה א' לרחים ורכב כדפי' מז"ה במהדורא קמא.
